שתיקה של כמעט שלוש שנים
ב-7 באוקטובר הסתרתי את האמת מנואמי, כי זה היה שבת.
ב-8 הייתי ריק.
ב-9 אנאל הקיאה על אמא שלה; הכלב, הוא הקיא על הסנדלים שלי.
ב-10…
ב-11…
ב-12 לאה מנסה לדבר איתי.
ראיתי בעיניים שלה את הייאוש שלי, את הכאב שלי. אני, יושב, המבט ריק. לאה מטלטלת אותי במילים שלה. הייתי רק מעיין של אבל.
השמות, הפנים הסתובבו לי בראש: ילדים, נערות, משפחות, חיילים, חטופים… שקעתי בכאב, בתהום.
היציאה של המילואימניקים, האימהות שנשארות לבד, הארוחות, הטיפול… האזעקות של אוקטובר, ואז של יולי, של נובמבר, של יוני, ושוב, של אוקטובר.
ואז מור נפטרה ממחלה פתאומית, והשאירה חמישה ילדים קטנים יתומים ועיר שלמה שבוכה.
ואז הגיע היום שבו לא נשאר אף חטוף יהודי בעזה. ואז פורים, ופסח.
וראיתי את הניסים. כל כך הרבה, כל כך הרבה.
האהבה של העם שלי התחשלה. לא הלב שלנו: החוסן שלנו. הכוח שלי גדל, הוכפל; הרצון לחיות גדל.
ההליכה בעמק הבכא גרמה לי להבין שאני כלום בלי השם. שאני לא שלם בלי העם שלי.
ביחד אנחנו חזקים יותר! ביחד אנחנו אחד! ביחד, אנחנו בונים!
נהיה כאן כדי לעזור לכם בעלייה, אבל את ההליכה יעשו הרגליים שלכם. אנחנו רק מראים את הדרך, עם הניסיון שלנו, הטעויות הרבות שלנו, והאהבה שלנו לעם ולארץ.
ברוכים הבאים הביתה.