יושבת על הספסל, אני מסתכלת על סנדלי הדקתלון המהממים שלי עם הפס הבורדו (יש גם בצהוב). דקתלון… המחשבות שלי עפות עד צרפת. מה היה קורה לנו בארץ המולדת? בטח היינו קונים בית קטן איפשהו בפרובינציה… אבל אני סוטה מהנושא. מהר, האוטובוס, אסור לפספס אותו.
אני מנסה לעלות כמה שיותר מהר כדי שהנהג לא יצעק עליי, תוך כדי שאני מתקפת את הכרטיס ושומרת על שיווי משקל: האוטובוס כבר נסע, הדלתות חצי סגורות. מה? את, הפריזאית שקוראת אותי, אני יודעת שאת שומרת מצוין על שיווי משקל בקרון מטרו, בחליפה צמודה ועקבים גבוהים, בלי להזיז ריס, בלי לגעת בכלום. מלכת התחבורה העירונית. אני יודעת, אל תדאגי, הייתי בדיוק כמוך, יפה שלי. אבל בואי, אקח אותך לנסיעה באגד או בדן, תוצרת ישראל!
אחרי שטיפסתי במדרגות של האוטובוס הבין-עירוני ותיקפתי את הכרטיס, אני זוחלת וקופצת עד מקום פנוי, נופלת על הכיסא ונושמת. בודקת שוב את המסלול באפליקציה, כי שום דבר כאן לא הגיוני חוץ מהשמש שזורחת ושוקעת… וגם זה לא בטוח. אחסוך לכם את גרסת ״עם ילדים״, שבה סופרים את הצאצאים תוך כדי תשלום ובדיקת התיקים (תודה להשם, העם שלי אוהב ילדים, גם כשהקטנה קופצת על כל הכיסאות, כולל התפוסים).
חוזרת לאוטובוס שלי: אני הולכת ליהנות מהשקט… רק ששכחתי את הסוודר. הנהג חושב שאנחנו מוצרים קפואים, מזגן על מלא באמצע הקיץ. אני מנסה לקרוא, אבל האוטובוס לוקח סיבובים חדים למרות שבחלון הכביש ישר. בתור אחת חברותית, אני פותחת בשיחה עם הנהג. בישראל, נהגי אוטובוס אוהבים להגיד לך מה לחשוב, מה להגיד ומה לעשות. יש לך בעיה בחיים? לא צריך טיפול: קני כרטיס חיפה–ירושלים, והוא יסדר לך את הנפש בנסיעה אחת. יש להם דעה על הכול: פוליטיקה, ספורט, גאוגרפיה.
אני מחליטה לנמנם, אבל מתעוררת מבלימה חדה. עזים! בפרברי חיפה, להייטק יש שכנות: העזים של הבדואי מהשכונה. מחכים… והקו הבא שלי, כמובן, לא יחכה לי: 40 דקות של סבלנות.
והאוטובוסים בתוך העיר? זה כמו קארטינג עם אוטובוס. שבי מיד, אל תשחקי אף פעם! לאוטובוס העירוני יש כנראה טיימר: הוא פולט בבת אחת את הנוסעים, את הזקנים ואת הפעוטות, בולע את המטען הבא ויוצא מהר יותר מבאז שנות אור. תלחצי חזק על כפתור העצירה, אחרת תעשי סיבוב בכל העיר. קחי כדורים נגד בחילה ותלמדי בעל פה את הדרך חזרה: לא, זו לא התחנה ממול, היא ברחוב מקביל. אולי ביקום מקביל. מפות קווים? אין. אפילו הנהגים החדשים מקבלים הכוונה מהתושבים (סיפור אמיתי שאפשר לבדוק).
אבל כי זו ישראל, יש גם סיפורים יפים. יום אביבי אחד, בין שני גלי קורונה, הייתי חולה מאוד והייתי צריכה להגיע לחיפה. טעיתי באוטובוס, בשעה, אסון. כבר בדרך, המזכירה מתקשרת: הרופא המומחה לא יוכל לקבל אותי. אני יורדת באמצע שום מקום, מבולבלת, ופורצת בבכי מעייפות.
האוטובוס חזרה מגיע מהר. אני עולה, עדיין עם דמעות. הנהג נלחץ ומפציץ אותי בשאלות, מה שגורם לי לבכות עוד יותר. אני מתיישבת מאחוריו ומרגישה שהוא שומר עליי. אני מסבירה לו את הבעיה. הוא אומר לי שהכול עובר, שאלך לנוח, שמחר יום חדש. בסוף המסלול הוא אומר לי שהוא דאג לי.
תודה, אח גדול. תודה שאתה כל כך בלתי נסבל, אבל תמיד שם בשביל הפצעים הקטנים והגדולים. תודה לנהגים המטורפים האלה שעוזרים לך בכל זאת. תודה שאתם הבית. ואז אני יורדת… טוב, אני אנסה.
מעיין, מ-Go-Galil